מספר המכחיש על תווית התרמיל עושה הרבה משימות כבדות בשיווק. יותר מדי, כנראה.
דנייר הוא מדד לעובי החוט. דניר אחד שווה גרם אחד לכל 9000 מטר סיבים. בד 600D משתמש בחוט במשקל 600 גרם לאורך זה. זהו. המספר לא אומר דבר על איך המוצר המוגמר יחזיק מעמד.
חוקרים מאוניברסיטת זאגרב ערכו בשנה שעברה מבחני הזדקנות על בדי ספורט פוליאסטר. איוונה סאלופק צ'ובריץ' והצוות שלה העבירו דגימות לבליה חיצונית, זיעה מלאכותית וכביסה חוזרת ונשנית כדי לדמות חודשים של שימוש בפועל על ידי שחקני כדורגל. פוליאסטר סטנדרטי מעורבב עם אלסטן איבד עד 26 אחוזים מכוח השבירה שלו לאחר שווה ערך לשלושה חודשי אימון. דגימות הפוליאסטר הממוחזר ירדו רק ב-15 אחוזים.
ממצא זה נוגד את ההנחה כי חומרים בתוליים מתגברים על חומרים ממוחזרים. אבל המחקר של זאגרב הראה גם שפוליאסטר ממוחזר מאבד יותר מסה במהלך בדיקות שחיקה. הבד משיל יותר סיבים בעת שפשוף. עבור בגדי ספורט זה אומר כדורים, מטושטש, המראה הכללי של ציוד-שחוק.
GSM-גרם למ"ר-מודד את הבד המוגמר, לא את החוט. פוליאסטר 600D יכול לנחות בכל מקום בין 180 ל-220 GSM תלוי באיזו הדוק הוא ארוג. שני דירוגי מכחיש זהים, בדים שונים באופן משמעותי.
האריגה חשובה כמו המשקל. בניית Ripstop מתוארכת למלחמת העולם השנייה. צבא ארה"ב הגיש פטנט בשנת 1962. חוטי חיזוק עבים יותר נרקמים במרווחים של חמישה עד שמונה מילימטרים. כאשר בד הבסיס נקרע, הנזק נעצר בקו החיזוק הבא. 70D ripstop יכול להתעלות על בדים רגילים-כבדים יותר בהתפשטות הדמעות.
חשיפה ל-UV היא המקום שבו פוליאסטר מנצח את הניילון. הפוליאסטר מאבד כ-30 אחוז מחוזק המתיחה שלו בשנה הראשונה לחשיפה לשמש, ואז השפלה מואטת. הניילון ממשיך לרדת. במשך 36 חודשים, הניילון יכול לאבד 50 עד 60 אחוז מהחוזק המקורי שלו. לכן זבובי אוהלים וריהוט חוץ נוטים להיות פוליאסטר.
צוות זאגרב לא מצא סדקים על פני השטח בסיבי פוליאסטר מיושנים במיקרוסקופיה אלקטרונית סורקת. החומר לא התפרק ברמה המולקולרית במהלך הבדיקות שלהם. מה שהשתנה היה ניהול לחות-לבדים מיושנים לקח עד 30 אחוז יותר זמן להרטיב אותם, וספגו 23 אחוז פחות זיעה בממוצע. זו בעיית נוחות, לא מבנית.
ציפויים מסבכים הכל. שכבת פוליאוריטן אוטמת נקבוביות ודוחפת את דירוג העמידות במים למעלה. זה גם חותך את יכולת הנשימה. אתה לא יכול להפריד משקל מבנייה וטיפול ולצפות שמספר המכחיש יחזה משהו מועיל.
